יום שלישי, 23 בפברואר 2010

קופצת למים...!


אני כמעט קופצת מהכסא כשהטלפון מצלצל...

המנהלת שלי נועצת בי מבט ארוך ולא משתמע לשתי פנים ואומרת "זהו זה יקירתי, הגיע הזמן לקפוץ למים ולענות לטלפון...".
"אבל," אני עונה "לא, תוותרי לי הפעם, תעני את ומהשיחה הבאה, אני מבטיחה, אני אענה לכל השיחות, באמת!"
"ד. חביבתי, אין מצב!", "את יודעת, כל מי שקופץ לבריכה רועד מקור בשניה הראשונה, אבל, אחרי כמה דקות נהיה לו מאוד נעים במים... אז, יאללה, לענות! תיכף ומיד!"

הטלפון ממשיך לצלצל... אין ברירה!

ביד רועדת אני מרימה את השפורפרת... אין לי מושג ממה אני כל כך מתרגשת, באמת שלא! הרי במקביל ללימודים עבדתי כמה שנים בשירות לקוחות, אז מה נסגר איתי?

"חבר הון אנושי שלום, מדברת ד', איך אני יכולה לעזור?"

שתיקה.

רועמת.

דממת אלחוט.

יש! כנראה טעות במספר...

אני: "הממ, הלו? שלום?"
הוא: "שלום, לאן הגעתי?"
אני: "אה, לחבר הון אנושי, חברת השמה..."
הוא: "אה, הבנתי, פשוט ראיתי שיחה שלא נענתה, אז אני חוזר אליכם, שמי X"
אני: "או.קיי, תוכל לחכות רגע על הקו??"
הוא: "כן"
אני: "בנות, מישהי חיפשה את X??? כי, אם כן, הוא על הקו"
הבנות: "כן, כן, הוא מתאים למשרת מנהל המכירות שנפתחה היום, הוא שלח קורות חיים לפני כמה ימים. תבדקי איתו איזה תפקיד הוא מחפש..."

או.קיי... PIECE OF CAKE!

אני: "היי, סליחה על ההמתנה, שלחת אלנו קורות חיים לפני כמה ימים, איזה תפקיד אתה מחפש?"
הוא: "לאיזה תפקיד שלחתי?"
אני: "אתה לא זוכר?
הוא: "לא!"
אני: "לא משנה, ספר לי מה אתה מחפש..."
הוא: "מה אתם מציעים?"
אני: "יש לנו משרת מנהל מכירות שיכולה להתאים לך, מענין אותך?"
הוא: "תלוי"
אני: "במה?"
הוא: "בדיוק התחלתי לעבוד, תלוי כמה משלמים!"

אז, כן, זו היתה שיחת הטלפון הראשונה שלי. אם אתם במתח, אז סתם שתדעו, בסופו של דבר הצלחתי לסיים אותה כהלכה כשכל הצדדים מרוצים. אגב, שיחות דומות אני מקבלת כמעט בכל יום.

ומה למדתי מזה?

1. לא יאומן! אנשים באמת חוזרים לשיחות שלא נענו ממספרים לא מוכרים!
2. אנשים שולחים קורות חיים למשרות ודקה אחרי זה שוכחים מה ולמה שלחו...
3. מסתבר שגם אם ממש לפני כמה ימים התחלתם עבודה חדשה, אתם תמיד תרגישו שאולי פספסתם משהו יותר טוב...
4. זה לא הגיל ולא התרגיל, זה התמחיר...


יום שבת, 13 בפברואר 2010

היום הראשון בעבודה.

מסתבר שסוף השבוע הזה הוא פורה למדי ואחרי שסיפרתי לכם אתמול מי אני, החלטתי לחזור לכאן גם היום ולספר לכם על היום הראשון שלי בעבודה.

אז, זה ברור ומיותר לציין שכל הלילה שלפני בקושי ישנתי. נו, מה לעשות? אני בחורה רגשנית! הסתובבתי לי במיטה מצד לצד וקמתי בבוקר עם עיניים נפוחות...

אחרי 2 כוסות קפה לפעירת העיניים והחלפת 4 חולצות ו 3 זוגות מכנסיים הייתי במשרד.

סוף סוף!! כסא משל עצמי... המממ...וגם שולחן... איזה פינוק! אני ישר מתחילה לתכנן מה להביא מחר כדי לקשט לעצמי את השולחן. והקירות. אולי איזה קקטוס קטן? או... בובה קטנה כזו שמהדקת ניירות..? או תמונה של הכלב?

המנהלת לוקחת אותי לסיבוב הכרויות במשרד. לא יאומן! כולן בנות! מענין איך זה יהיה לעבוד רק עם בנות... אחרי שירות צבאי בסביבה גברית לחלוטין, אני באמת מקווה להתרגל מהר ושיהיה בסדר.

אני חייבת לציין כולן נחמדות, במשך כל היום כל אחת ניגשת בתורה, שואלת אם הכל בסדר, אם אני צריכה משהו, אם אני מסתדרת, אם אני צריכה לצאת לשירותים, איפה קונים אוכל ומה יקר ומה זול ומה טעים יותר ומה פחות.

בארוחת הצהריים כולן יושבות יחד, כמעט כולן גם אוכלות בדיוק אותו הדבר! בנות טיפוסיות! שניצלים צמחוניים וסלטים... רק אני יוצאת דופן, אני מוציאה בביישנות סנדוויץ' נקניק שאמא שלי הכינה לי בבוקר (כן, הנה וידוי ראשון...אני עדיין גרה אצל ההורים! מה לעשות? חייבת לחסוך קצת ורק אז אוכל לעבור לגור לבד!).

שימו קבוצת בנות יחד ולא יאומן איזה נושאי שיחה יעלו. אני מצנזרת את השיחות האלה כי... עדיף ככה.

אחרי ההפסקה, אני מרגישה עייפה, כ"כ עייפה! חוסר השינה והנקניק, עושים את שלהם...אני מרגישה שאני מתחילה לנקר... ואז , בדיוק אז, המנהלת שלי מחליטה שזה בדיוק הזמן לזרוק אותי למים וללמד אותי איך עונים לטלפונים.

רוצים לשמוע על שיחת הטלפון הראשונה שלי?? אני מבטיחה לספר :).


יום שישי, 12 בפברואר 2010

אז מי אני בכלל??


אהלן,

חוזרת אליכם!

מכיוון שהתאפקתי ולא עשיתי את זה בפעם הקודמת, אני רוצה לספר לכם קצת על העבודה החדשה שלי...: אני רכזת השמה בחברת השמה (אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת את השם, אבל, מדובר בחבר הון אנושי. ולא... זה לא חבר של אנשי הקבע...).

אז מה זה רכזת השמה? אני יושבת במשרד באזור המרכז, עובדת מול מנהלות גיוס בחברות, מפרסמת משרות ומקבלת המון, אבל המון! קורות חיים. מכל המינים והסוגים ו...תאמינו לי שבזמן קצר נתקלתי בלא מעט קורות חיים מוזרים! מסתבר שלעבוד עם אנשים זה בחיים לא משעמם! ואני ממיינת מועמדים ומתאימה אותם למשרות, עושה לא מעט ראיונות אישיים, כותבת חוות דעת ו....חוזרת הביתה עייפה, מאוד עייפה. אבל גם מרוצה- אני מודה.

אז זאת אני וזה התפקיד הראשון שלי ואני רוצה לחלוק איתכם חוויות ומקרים מצחיקים שאני בטוחה שלא בקלות תאמינו שהם באמת קרו, אבל מהנסיון הקצר שיש לי כבר, חוויות יש לא מעט ואני מבטיחה- כל מה שאספר קרה וקורה במציאות!

ובגלל שאני מתכוונת לשתף אתכם בכל מה שקורה לי בעבודה, ואני באמת מתכוונת לה- כ- ל..., נראה לי שכדאי שבינתיים אני אשאר עבורכם פלונית אלמונית או במילים אחרות: דיסקרטית או בקיצור: ד'.

אגב, אם תהיו נחמדים, אז מתישהו...אולי... אגלה לכם מי אני.

יום שני, 8 בפברואר 2010

יומני היקר!


תמיד רציתי לכתוב את זה! "יומני היקר!". אז זה אמנם לא ממש יומן, אלא בלוג, אבל, למה לא בעצם?
זו ההזדמנות שלה חיכיתי והגיע הזמן להגשים את החלום!

האמת היא שניסיתי הרבה מאוד פעמים לכתוב יומן. אמנם הייתי ילדה, אבל, אני זוכרת את זה די ברור. אני זוכרת את ההחלטה, את העמידה בחנות והבחירה במחברת הכי יפה שיכולתי לקנות (וכן, היו שם לבבות אדומים), את הריצה הביתה בשיא ההתלהבות, את הישיבה במיטה עם המחברת החדשה שלי על הברכיים, עיפרון חצי לעוס ביד ו... זהו בעצם! בכל נסיון החזקתי מעמד בדיוק שבוע...

אני מודה, הושפעתי לא מעט מכל הספרים שקראתי בילדות על ילדות שכותבות יומנים וכל כך הרבה קורה להם. ואצלי? לא באמת קרה שום דבר. כמה ריבים עם החברות, בי"ס בבוקר, שיעורים אחרי הצהריים, טלביזיה בערב והופ- הורים שלוחצים ללכת לישון, כי "מחר יש בי"ס וצריך לקום מוקדם!" בקיצור, כל הדפים ביומן שלי נראו אותו הדבר ואחרי שבוע כל מה שכתבתי היה: "היום לא קרה שום דבר מיוחד...".

אבל, עכשיו זה שונה. זה לא יומן, זה בלוג! ואם אני רוצה שתחזרו לכאן אני חייבת לכתוב ואני מבטיחה שאכתוב כמה שאוכל. ואני מבטיחה גם שלא אשעמם אתכם יותר מידי. אז אל תדאגו, המשפט: "היום לא קרה שום דבר מיוחד"! לא יופיע כאן. למדתי מהנסיון!

אבל, רגע, לפני הכל, אספר לכם (ואני מקווה שאתם קיימים ואני לא מדברת רק עם עצמי!...) קצת מי אני ומה אני.

אז ככה:אני בת 26, עברתי את המסלול הרגיל של צבא וטיול לחו"ל. מהטיול חזרתי ישר ללימודים במכללה. אגב, מה למדתי? מדעי ההתנהגות... וסיימתי בקיץ האחרון ללמוד.

מאז אני מחפשת עבודה ומחפשת ו...מחפשת. מה אגיד? לא היה קל! לא קל לשלוח קורות חיים כל היום, לא קל לרוץ לראיונות, לעבור מבחנים, לחכות לתשובות- ש...לא תמיד מגיעות, לצפות ולקוות ולקבל תשובות שליליות ושוב לשלוח קורות חיים ושוב לחכות.

אחרי כל החודשים האלה שכבר די ייאשו אותי, קרה משהו שנתן לי את הרעיון להקים את הבלוג הזה!
היום התקבלתי לעבודה!

האמת היא שעדיין לא התחלתי לעבוד וכבר אני מתגעגעת לימי האבטלה שלי! התרגלתי לבילויים בלילות, לקום מאוחר בבוקר, קפה בבית הקפה השכונתי עם העיתון ונעלי הבית ו...לשרוץ כל היום מול הטלביזיה.
אבל, אין מה לעשות, צריכים כבר להתחיל ב The rest of my life שלי ולהתחיל להתנהג בהתאם.

אז ממחר, אני עובדת בעבודה האמיתית הראשונה שלי!
מתה כבר לספר לכם עוד, אבל, אני אשאיר משהו לפעם הבאה...

ביי בינתיים!