כמו שכתבתי אתמול- הרבה קרה בימים האחרונים.
סוף סוף לפני מספר ימים ובפעם הראשונה השתתפתי ביריד תעסוקה. וכן... הפעם לא מהצד המחפש :).
מה היה שם? כנס ענק בגני התערוכה שנועד למשתחררים טריים מהצבא...
היה לנו ביתן קטן ביריד ומאות אנשים (אם לא יותר) עברו בו. והמנהלת שלי (יחד עם עוד כמה מנהלות אחרות) הרצתה בנושא ניהול קריירה.
חייבת להודות שהמעמד היה מאוד מאוד חדש עבורי ומן הסתם גם מרגש. איך נותנים יחס לכל כך הרבה אנשים יחד? איך עונים לכל כך הרבה שאלות? למי קודם? למי אחרי? איך מדברים מספיק מהר כדי לא לאבד אף אחד ממי שעומד בתור? שחלילה לא יאבד סבלנות ויעבור לביתן השכן?
אין לי מושג איך עשיתי את זה אך האנרגיות היו מטורפות וחזרתי הביתה הרוגה מעייפות, צרודה (כן, בדיוק ליד הביתן ניצב לו רמקול ענק שהשמיע מוסיקה בקולי קולות... נסו אתם לדבר בקול רם יותר מרמקול בגודל מקרר!) וגם- כבדה יותר בכמה קילוגרמים מיותרים.
נשמע מוזר? ממש לא...
הכל בגלל שהגענו ליריד עם ארגזים מלאים בארטיקים. חילקנו וחילקנו, אבל, עדיין נותרו לנו מיותרים. בסוף היום מצאתי את עצמי צועקת "הלו ארטיק!!" וגם... "אני הולך...!" .
ואני מודה... כשאין ברירה, אז אין ברירה- אם התפקיד דורש חיסול ארטיקים...אני בענין...ו..נו טוב... גם פופקורן היה שם וסנדוויצ'ים קטנים וטילון אחד וצמר גפן מתוק. אבל זהו זה... לא יותר מזה. באמת! נשבעת!
רשומות
לא מגיב בדרך כלל,
השבמחקאבל קורא את כל הפוסטים,
ודי נהנה בדרך כלל.